<h1>כל בו הלכ' יוה"כ סימן ס"ט</h1>
<h2>דף ב.</h2>
מצות עשה של תורה, לשבות ממלאכה, בעשור לחודש השביעי, שנאמר שבת שבתון הוא לכם. וכל העושה בו מלאכה בטל מצות עשה, ועובר על לא תעשה, שנאמר בעשור לחודש וכו'. ומהו חייב על עשיית מלאכה ביום זה, אם עשה ברצון בזדון, חייב כרת, ואם עשה בשוגג, חייב קרבן חטאת קבועה, כל מלאכה שחייבין על זדונה בשבת סקילה, חייב על זדונה בעשור כרת, וכל שחייבין על שגגתו בשבת קרבן חטאת קבועה, חייבין עליה חטאת קבועה ביום הכפורים.
<h2>דף יג.</h2>
אמר רב פפא הכי קתני התירו לה לעוברה לאכול פחות מכשיעור, אפילו טובא, מפני הסכנה. כלומר, אפילו צריכה לשיעור, מאכילין אותה פחות, כדי שלא יצטרף כזית בכדי אכילת פרס. וכן פסק בעל ההלכות. ונראה, שאף בחולה עושין כן, כדי להקל מאיסורי כרת. כ"מ.
<h2>דף יח:</h2>
אכל אוכלין שאינן ראויים למאכל אדם, כגון עשבים המרים או שרפים הבאושים, או ששתה משקין שאינן ראויין לשתיה, כגון ציר או מורייס או חומץ, אף על פי שאכל ושתה מהן הרבה, הרי זה פטור מן הכרת, אבל מכין אותו מכת מרדות. שתה בלילה חומץ מזוג במים חייב. והבעל ההשלמה ז"ל פסק אפילו חי חייב.
<h2>דף כב:</h2>
ולדברי הכל, בין השמשות הוא ספק. וקבלה בידינו שעונש הספק גדול מעונש הודאי, שכן מצינו שעל הודאי מביא אדם חטאת, ואמרינן (דרמי) [דדמי] חטאת דנקא, כלומר אפילו לא יהיה לו לאדם דמי כשבה או שעירה, שיביא חטאת אלא דנקא, ודי לו בכך. פירוש דנקא הוא מעה, והוא שתות הדינר, כדאמרינן ו' מעה כסף דינר. ואם מביא אדם אשם על הספק, כגון שהיו לפניו ב' חתיכות אחת של שומן ואחת של חלב, ואכל אחת מהן, ולא ידע איזו אכל, צריך להביא אשם שוה ב' סלעים, שהן מ"ח מעין, כי הסלע ד' דינרים, והדינר ז' מעין, נמצא שב' סלעים הן מ"ח מעין, ועל הודאי די לו במעה אחת בלבד. מעתה צא ולמד עד היכן מגיע עונשו של ספק, וטעמו של דבר, למה החמירו על הספק יותר מן הודאי, מפני שהודאי משים האדם אל ליבו, ודואג ומתחרט על מה שעשה, וחוזר בתשובה ומבקש רחמים, אבל על הספק, עושה סברות ואומר אותה חתיכה שאכלתי של שומן היתה, ולא ישית אל ליבו בכך. ולכך החמירו ז"ל על הספק. והוא הדין לכל ספק שבעולם. ומכאן אנו יכולין ללמוד לכל הספיקות, שראוי לכל אדם להיות חרד וירא להזהר מהם בכל יכולתו, ולא יעשה דבר עד שיצא מכל חשש, ויוציא כל ספק מליבו. וכך אמרו חז"ל הסתלק מן הספק, לא כמו שעושין הרבה בני אדם שמכניסין עצמן לידי ספק ואין מקפידין בכך. והר"ף ז"ל כתב מכל מקום צריך לפרוש מלאכול משעת שקיעת החמה, לכל הפחות, משום דאז (מתחיל') [מתחיל] בין השמשות דרבי יהודה. ובין השמשות הוי ספק לילה, דהוי עצומו של יום, [ולא] הוי בכלל תוספת.
